רשמים מפונה – שיעור נשים

שיעור נשים יום ד` בבוקר, גורוג`י בויפריטה דנדאסאנה על הקשת, חזהו הענק פתוח לרווחה, וראשו כמעט נוגע ברצפה, כשרפידה דקה מפרידה ביניהם. תפסתי מקום מצוין מבחינה אסטרטגית, קרוב לגורוג`י אבל מאחורי העמוד.

מיד לאחר שאנו שרות את הברכה לפטנג`לי נשמעת הקריאה: "אדהו מוקהה ורקשאסאנה."

הקבוצה הראשונה מתנפלת על הקירות והעמודים. גורוג`י מתבונן. כולן מחזיקות עמידת ידיים בעוז תחת עיניו הפקוחות אבל הוא לא מרוצה. הוא מתלונן באוזני אביג`טה שכולנו עושות את אותה עמידת ידיים ישנה, שום דבר חדש. אנחנו פועלות באופן אוטומטי. הרי לפני שבוע לימד אותנו שבעמידת ידיים אנחנו מרימות את החלק הקדמי של מפרק הירך, אך זונחות את החלק האחורי, איך זה שאנחנו לא זוכרות?! מדוע המיינד שלנו לא רענן?! מבוישות חזרנו על התנוחה שוב ושוב, כנראה ללא הועיל. הוחזרנו אחר כבוד למזרון לאדהו מוקהה שואנאסה. גורוג`י קרא לנכדתו והורה לה להנחות אותנו למתוח את השכבות הפנמיות של עור המותניים. "הן מותחות את העור החיצוני ולא את הפנימי. משמע שהן עובדות מהמיינד החיצוני ולא מהפנימי. אם תמתחנה את העור פנימי תפעלנה מהמיינד הפנימי." בעינויים סחט מאיתנו פעולה עמוקה. זה שינה לגמרי את התנוחה והביא לנו אושר גדול. המשכנו את התרגול, מתוך אותה פריזמה, לתנוחות עמידה נוספות ולכפיפות קדימה.

הבנתי שגורוג`י אינו מורה במובן המקובל. בנוכחות שלו בשיעור הוא מתבונן-על. הוא רואה יותר מהמתרגל, יותר מהמורה. הוא רואה האם וכיצד התודעה מעורבת בביצוע הגופני.

המורה מלמדת את אופן הביצוע, גורוג`י מלמד התבוננות וביצוע מחודש, מרוענן, מתוך התבוננות. הבנתי שעלינו להשכיל לשמר את גורוג`י המתבונן-המפוכח כרעיון בתוכנו. גם כשאחזור לארץ ולא אהיה לידו אשמר אותו בזיכרוני. כמו בסרטים האמריקאיים כשהגיבור מגיע למלון מנוכר, ופותח מזוודה ומוציא דבר ראשון תמונה של אשתו והילדים. בתרגולי אניח בדמיוני את תמונתו בויפריטה דנדאסאנה למולי, שיזכיר לי למתוח את העור הפנימי, להפעיל את התודעה הפנימית. כדי שהתרגול יהיה עמוק וחודרני. ספוג פנימה עד הנשמה.