תמיד נמשכתי ליוגה. אולי בגלל הילת הרוגע שאופפת את כל המורים, ואולי בגלל היכולות הגופניות המרהיבות שלהם. כך או כך, רציתי לקחת חלק בזה. עולם היוגה בכלל – והישראלי בפרט – עמוס לעייפה ורווי באינספור מורים ושיטות. לאט לאט, התחלתי לנווט בתוך העולם הזה, כדי למצוא את מקומי. ניסיתי כמה וכמה שיטות, אבל הקסם פשוט לא פעל. רצה הגורל ובחיפוש אחר עבודת סטודנט, התגלגלתי למרכז איינגאר יוגה. התחלתי לעבוד במקום אבל גם לתרגל. התאהבתי במהירות מדהימה – המסירות, הרצינות, השילוב של האנליטיות עם המטה-פיסי היו כל מה שחיפשתי ולא מצאתי עד שהגעתי לשיטת איינגאר.

היוגה שינתה לי פרספקטיבה. מעבר להתרוממות הפיזית שאני מרגישה אחרי תרגול, היא מלמדת אותי כמה מעט אני יודעת על עצמי ועל הכלי המפואר והחשוב ביותר שלי. איזה צד של הגוף עובד חזק יותר, ולמה. גיליתי שדברים, שהייתי בטוחה בהם לחלוטין פשוט אינם נכונים אלא עניין של הרגל. למדתי שהרגלים אפשר (ורצוי) לשנות עם מודעות עצמית.

אני לא בטוחה בהרבה דברים בחיי, אבל אני בטוחה שהיוגה תמשיך להיות חלק מהם, תמיד. התרגול פשוט אף פעם לא משעמם. הרי עד לפני כשלוש שנים, אפילו לא ידעתי (מסתבר) לעמוד על הרגליים…

בהזדמנות זו אני רוצה להודות מעומק ליבי לכל המורים שלימדו, מלמדים וימשיכו ללמד  אותי – ובעיקר לאיל, נעה, יניב ואלינור – אתם מקור השראה.