תרגלתי יוגה בעבר. מהרגע הראשון היה בזה קסם. אבל את הקסם האמיתי התחלתי לגלות לפני כשנה וחצי, כשרגלי דרכה לראשונה במרכז. באותה התקופה חוויתי סערות בחיי האישיים והמקצועיים, אך לא אלה הם שהביאו אותי אל המרכז. הטריגר האמיתי היה כשביום בהיר אחד הרגשתי כאבי בטן קלים ביותר. הלכתי לרופאת המשפחה שאמרה שהיא חושדת שהתוספתן שלי עומד להתפוצץ. צחקתי והדגשתי שמדובר בכאב קל בלבד. היא התעקשה שאסע מייד למיון. עליתי על האוטובוס וכעבור כשעתיים כבר הייתי בחדר ניתוח. הסתבר שהתוספתן כבר החל להתפוצץ. מה שהרעיד אותי (ואת הרופאים) בסיפור היה העובדה שלא הרגשתי שום כאב. הבנתי שאני מנותק מהגוף שלי, והחלטתי שהגיע הזמן לשינוי. אמנם הגעתי ליוגה מתוך כוונה פיסית, אך אני בטוח שבאיזשהו מקום תת מודע ידעתי שהיא עשויה לחולל בי גם שינוי נפשי, ולהביא לחיי את השקט שלו ייחלתי.

בשיעורים הראשונים עדיין לא הבנתי את השיטה, אבל היה לי ברור שיש כאן משהו עמוק, מדוייק עם מחויבות. כמו שאני אוהב. עם התרגול הבנתי שצדקתי. התרגול עוזר לי לחזק את הגוף ולהגמיש אותו. נפטרתי מבעיות גב תחתון שנהגו לשתק אותי מדי כמה חודשים. אני מרגיש את החותם על הגוף. במקביל, היוגה נותנת אותותיה גם על הנפש – התמודדות עם חוסר הצלחה מחד, והצלחה מאידך, שקט, יציבות, אומץ, התבוננות פנימית מבלי פחד – כל אלה דברים שאני לומד דרך היוגה. אני בעצם לומד את עצמי הפיסי והאישי.

הדרך עוד ארוכה. היא בעצם רק התחילה, זה ברור לי. נדמה לי שביוגה אנחנו כל הזמן תלמידים מתחילים. יש עוד כל כך הרבה פסגות לכבוש מבחינה פיסית ורגשית. אבל אני חושב שמהרגע שגיליתי את השפעתה של היוגה והזרועות שהיא שולחת לכל תחום בחיי, כל עוד זה תלוי בי, היא תמשיך ללוות אותי.

זו הזדמנות מצויינת להודות לנעה ולכל מורי המרכז על שהם רואים בהוראת היוגה שליחות. זה אכן כך.