יואב גורן
יום אחד הרגשתי כל כך רע שהזמנתי תור לרופא. באותו ערב היה שיעור ואחריו שכחתי למה הזמנתי תור לרופא.
היום, בערך שנה וחצי מאז שהתחלתי לתרגל יוגה במרכז, קשה לי לדמיין את החיים שלי לפני. מעבר לזה שהייתי עצבני רוב הזמן (אני עצמאי), עייף (יש לי מסעדה), טרוד (אני נשוי), מחשב כל שעה בחיי לפי כמה כסף אני מרוויח/מפסיד בה, עם כאבים בכל מקום שאני מכיר – גב, ברכיים, חזה, צוואר, כפות רגליים (העבודה שלי היא על הרגליים); מעבר לכל אלו אני זוכר שהייתי מאד חרד. היו בקרים שהייתי קם בבוקר ומודד לעצמי דופק (בחיי) לוודא שאני חי.
בשנה וחצי האחרונות עברתי עם היוגה דרך ארוכה, קשה, כואבת ומדהימה. אני כותב את המילים האלו למשל אחרי שעשיתי פרנאימה. אני משתדל לעשות את זה כל ערב. מצחיק, לפני שנה וחצי בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא פרנאימה. פשוט יום אחד הרגשתי כל כך רע שהזמנתי תור לרופא למחרת בבוקר. באותו ערב היה שיעור פרנאימה עם ענת. ואחריו שכחתי למה הזמנתי תור לרופא. לא ידעתי כמה השפעה יש לפעולה פשוטה כמו נשימה, על אברי הגוף והמוח. נעה דיברה בשיעור האחרון על "נשיפה כמרכך" ומאז אני כל היום נושף ומרכך ואני לא מאמין איך זה עובד. וזה מה שהייתי אומר אפילו "מגניב" אותי ביוגה. שדברים בסיסיים כמו לקחת כתפיים לאחור, לנשום, לעמוד על כל כף הרגל ולא רק על חלק ממנה, להכניס את הזנב (זנב!), אפילו לשכב על הגב ולא לחשוב על כלום (שוואסנה), פועלים עליי כמו שאף תרופה לא פעלה עליי מעולם. וזה מביא אותי – גם כשיש גשם ואין לי כוח (ואף פעם אין לי כוח) ואני אומר לעצמי יש בבית תנור ומרק וסרט טוב ומה אתה הולך עכשיו להיקרע עד עשר בלילה כשמורה מטורפת תיקח את הכתפיים שלך ותסובב אותן ותרים לך את הברכיים וחצי מהזמן אתה תקפל שמיכות כמו בטירונות – הקסם הזה עדיין מביא אותי להגיע למרכז.
היום, בערך שנה וחצי מאז שהתחלתי לתרגל יוגה במרכז, עדיין כואבות לי הברכיים והצוואר נתפס, אני אפילו מגלה כאבים חדשים, במקומות שלא ידעתי שכאבים יכולים לצאת משם. אבל כבר המון זמן לא מדדתי לעצמי דופק בבוקר.