ברק שלום
אני מוכן להצהיר באחריות מלאה שהיוגה שינתה את חיי.
כותב שורות אלה מתרגל בשיטת איינגאר בסה"כ כשנה, וכבר אני מוכן להצהיר באחריות מלאה שהיוגה שינתה את חיי. אני מתקשה למצוא את המילים לתאר את אופן ועוצמת השינוי, אך אנסה בכל זאת. אולי הדרך הטובה ביותר להעביר את המסר שלי היא באמצעות דוגמא קונקרטית. בימים אלה אני עמל על הכנתי לקראת בחינות הכניסה לאקדמיה למוזיקה בירושלים. דרישות הקבלה הן הגבוהות בארץ בתחום זה ונדרשות ממני שעות רבות של תרגול על מנת לעמוד בסטנדרטים שהאקדמיה מציבה בפני האפליקנטים. בין היתר, עלי ללמוד לנגן מספר יצירות על הפסנתר, כלי שאין לי כמעט שום היסטוריה קודמת איתו. בעבר הלא רחוק, בעודי סטודנט ב"רימון", מיהרתי לזנוח את תרגול הפסנתר מתוך תסכול ויאוש, שכן למידת כלי חדש בשנות השלושים לחיי נראתה לי משימה כמעט בלתי אפשרית. גישה זו, יחד עם נטייתי הטבעית ל"הפרעת קשב וריכוז", הציבו בפני אתגר שעשוי היה להיות קשה מנשוא אלמלא האפשרויות החדשות שנפתחו בפניי כתוצאה מתרגול יוגה. אנו למדים במרכז שהתרגול "אוסף", או "מכנס" אותנו מהחוץ אל הפנים, מהפריפריות של הקיום שלנו אל המרכז, קודם כל מבחינה פיזית כמובן, אבל עבורי זהו כלי אשר מוביל אותי אל העיקר – התכנסות מבחינה נפשית. אני מתחיל לגלות בעצמי תעצומות נפש שלא הכרתי קודם אשר מולידות משמעת עצמית, ויתור על הגירויים החיצוניים שהפריעו לי כל כך בהתפתחותי המוזיקלית ובכלל, והחלפתם בהתבוננות עצמית מתוך שלווה פנימית חדשה. ואיך אומרים – עם תוצאות לא מתווכחים. בתוך חודשים ספורים הפכתי מתלמיד לחוץ היושב מול הפסנתר שפוף, עם שרירים תפוסים, שמתייחס אל הקלידים כאל אויבים ורק מחפש לברוח חזרה אל הגיטרה המוכרת והטובה, לתלמיד חרוץ בהיבט למידת השחרור. למדתי לנשום. למדתי למצוא את ההרפיה והנינוחות הכל כך הכרחיים לנגינה. אני מתחיל לגעת באותו שקט מיוחל של המיינד שמביא איתו את המיקוד, הריכוז והיכולת לתרגל באופן איכותי (ולאו דוקא כמותי). כעת, אני מנגן כמה יצירות קצרות וקלות ואף הלחנתי כמה יצירות משלי לפסנתר, הישג שלא הייתי מעלה על דעתי לפני כן. והדרך עוד ארוכה, אבל בניגוד לעבר, עכשיו זה לא מדאיג אותי – כי למדתי שהעיקר לתרגל, להתמקד בפעולה עצמה בהווה, שכן זהו ההישג עצמו, הישג שנצבר מדי יום ולא נרכש בעתיד.
קחו את כל האמור לעיל והשליכו זאת על כל היבטי החיים ואז תתקבל אולי תמונה חלקית ביותר של הטוב שהיוגה עושה. אבל כפי שכבר ציינתי, קשה למצוא את המילים. במיוחד כשמדובר במשהו כל כך אישי, בקשר של האדם עם עצמו.
תודה אינסופית קודם כל לב.ק.ס איינגאר על שנתן לנו בנדיבותו את השיטה, ולמורים ב "מרכז איינגאר יוגה – לב תל אביב" ובראשם נעה צוייג. בתקופה שבה היוגה היא "טרנד" פופולרי, נדיר למצוא מקום שבו המורים מקצועיים ברמה הגבוהה ביותר ולוקחים את תפקיד העברת הידע ברצינות תהומית כל כך ומתוך כבוד עצום לערכי אומנות עתיקה זו. עבודתם היא בשבילי מקור להשראה ענקית.