רשמים של נעה

ברממני איינגאר ממוריאל יוגה אינסטטיוט בפונה, מתקיים שיעור פרניאמה בכל יום חמישי. עד לחודש מאי 2010 לימדה אותו גיתה איינגאר, בתו של גורוג`י. אלא שמאז חזרתה מועידת היוגה שהתקיימה בפורטלנד, הפסיקה ללמד. השמעות התחילו להסתובב ותלמידיה עוקבים מאז בדאגה אחר מצב בריאותה המתדרדר. בכל יום מופיעים תלמידים לשיעורים אותם היא נוהגת להעביר בתקווה ש `אולי היום?`

אתמול, יום ה`, הכיתה כבר ישבה מוכנה לתחילת השיעור. והנה אני רואה שמסדרים על הבמה סידור שנראה מוכר: מזרון חום עבה, בולסטר ושמיכה, ועוד שתי שמיכות מגולגלות לברכיים. הבטתי לצדדים ומסתבר שלא רק אני הבחנתי במתרחש. באולם המהדהד עם רצפת הבטון השתרר שקט. לא שקט – דממה. מתנודדת, גופה השיל קילוגרמים רבים, היא נכנסת לאולם בפנים קורנות. גיתה. באחת כאיש אחד, פרצה הכיתה במחיאות כפיים סוערות. דמעות נצצו בעיני כולם. אחרי דקות ארוכות שבה ספגה את אהבתנו, הרימה את ידה להרגיע את מחיאות הכפיים. כפי שהחלו באחת, כך פסקו – באחת. שקט מוחלט. גיתה הסתכלה עלינו, מתחה את הרגע עד קצהו ואז שאלה בקול מתוק: Did you miss me?, הכתה שאגה: כן! זה היה מרגש, קורע, מקסים. חלפו עוד כמה דקות עד שנרגעה ההתרגשות. ואז… גיתהג`י לקחה אותנו בבטחון, באומנות עמוק  לתוך השוואסאנה שלפני הפרניאמה. "הרוו את עצמכם עם השאיפה כמו גשם שמרווה אדמה יבשה" אמרה. היה מרומם!