רוחניות-כן. אויר צח-לא!

בפונה אני אומנם סופגת כמויות מסחריות של רוחניות, אבל גם כמויות גדולות של זיהום אויר. ככה זה…אי אפשר הכל בחיים. אבל אפשר לצאת קצת מפונה, וזה בדיוק מה שרציתי – נשימה עמוקה של אוויר צח. אז בשבת, אחרי שיעור נשים, נסעתי עם שתי חברות למההבלשוואר. מדובר בעיירה קטנה הממוקמת על רמה מישורית גבוהה, שמסביבה שלושה נהרות היוצרים עמקים יפהפיים. ירוק, נקי וציורי ומגדלים שם תותים נפלאים. מקום אידיאלי לבלות בו את סוף השבוע. מרחק הנסיעה הריאלי הוא שלוש שעות, אבל ההגעה כרוכה בנסיעה שרובה עיקולים חדים על כביש משובש. כל מי שחווה נהיגה בהודו, בוודאי זוכר את סגנון  הנהיגה הייחודי, את התחושה שהרכב לפנינו מדגדג את הברכיים של הנוסעים מקדימה, את הברקסים בפתאומיים, הצפצופים והמבט המבועת והמתמיד לנתיב הנגדי. בקיצור הקיבה שלי ואני לא הגענו באותו זמן ליעד, והנסיעה נראתה ארוכהההה ארוכהההה. אין לי תלונות. המקום מדהים ביופיו! הגענו למלון חביב. בעלי המלון, מיסטר גובינד ואשתו, אירחו אותנו בחמימות רבה. הביקור כלל אכילה מופרזת של תותים ענקיים ומתוקים, ביקור במקדש עתיק מאוד הצופה אל נהר שיווה, תצפית מרהיבה, מסלול הליכה נחמד, טיפוס למבצר ולסיום קינחנו בצפייה בשקיעה מרהיבה.

כשחזרתי לפונה בלילה, גיליתי למרבה הזעזוע, שהתרמיל שלי לא נמצא בתא המטען של המכונית. הגילוי "לא בא לי טוב". ראשית בגלל שהבחילה מהדרך היתה קשה יותר מזו שהיתה לי בדרך לשם, ובעיקר משום שמפתחות הדירה והכספת המאולתרת היו בתרמיל. לאחר בירור הסתבר שהתרמיל נשאר במלון. באותו הערב ולמחרת, ניהלתי כמה שיחות עם מנהל המלון. אני חייבת להודות, שלא האמנתי שהשיחות יקדמו את התהליך. אבל אז באה ההפתעה. כעבור יומיים התקשר האיש וביקש ממני לחכות בתחנה המרכזית בפונה, ברציף של האוטובוס הציבורי למהבלשוואר. הגעתי לתחנה המפויחת, או מה שנקרא: הודו במיטבה, וכעבור כמה דקות הגיע מיסטר גובינד, המנהל עצמו, עם התרמיל על גבו. הוא יצא בשש בבוקר ממההבלשוואר, במיוחד כדי להשיב את האבידה וחזר באותו אוטובוס למההבלשוואר. התרגשתי עד דמעות. הוא אפילו לא היה מוכן לקבל תשלום עבור הנסיעה, וטען שזו אחריותו לאורחיו כבעל המלון. יצאתי לשאוף אויר נקי לריאות וזכיתי במחווה נדירה של טוהר לב. הודו לא מפסיקה להפתיע ולהדהים אותי גם אחרי עשרים שנה.