למשוך במקום לדחוף

למשפט הזה של הפילוסוף הדגול יש גם גרסא ישראלית: "הפוך גוטה – הפוך!", כמו שצועק אלטמן הקטן בסרט `מציצים`, כשהוא לכוד ברשת ונטבל בתוך מי הירקון המצחינים. פעמים רבות אני מוצאת עצמי במצב דומה של חוסר אונים. למרות שפעלתי, השקעתי ודחפתי בכל כוחי ללא הועיל. "הפוך נעה – הפוך!" אני אומרת לעצמי, כשאני מבינה שדחיפת הדלת, חזק ככל שאדחוף, לא תפתח אותה.

במשפט של ויטגנשטיין יש תובנה רוחנית. דחיפה היא פעולה שרירותית, שמאחוריה דחף הישגי. המשפט מבטא את הרגע בו נוכל להבחין בין פעולה שרירותית לפעולה אינטליגנטית. פעולה שרירותית מתבצעת כשהמוח שולח פקודה לשרירים לאחר שחשב לעצמו משהו בסגנון: "אם הדלת סגורה אדחף כדי לפתוח אותה. אם אינה נפתחת אגביר את כוח הדחיפה". אבל אם הדלת לא נפתחת נדרשת פעולה אינטליגנטית שבה המוח יחשוב לעצמו משהו כמו: "אם גם כוח רב לא עזר, כדאי לעצור ולחפש פתרון אחר – פתרון מתוחכם".

פעולה אינטליגנטית היא כזו שיש בה משהו מעבר לפעולה שרירית, יש בה כיוון. כדי לבצע פעולה אינטליגנטית יש לעצור רגע קט לפני הפעולה. עצירה להתבוננות. אין התבוננות ללא עצירה מוחלטת. ("תמרור עצור פירושו עצירה מוחלטת של כל ארבעת הגלגלים", אמר לי המורה לנהיגה והמשפט הזה עדין מהדהד בראשי לפני כל תמרור עצור). מתוך התבוננות אנחנו מבינים כיצד לכוון את הפעולה, שהרי הכוונה והכיוון הם שמעניקים לפעולה משמעות.

כמתרגלת יוגה, אני מוצאת בכל תרגול הזדמנות להביא לידי ביטוי את התובנה המופלאה הזו של לודוויג ויטגנשטיין. לעיתים אני רוצה להשיג את התנוחה במאמץ שרירותי, שרירי, בדחיפה. אבל כשלמרות המאמץ אני תקועה מבלי יכולת לנוע הלאה, אני נזכרת לעצור להתבוננות. להבין ש"הפוך נעה – הפוך!".

פעם אחר פעם אני מגלה, שבתוך התנוחה, הרפיה היא בבחינת החלפת הדחיפה במשיכה. רק אז אני חווה את השחרור ומצליחה "לצאת מהחדר". זהו רגע של חסד בו התנוחה מקבלת משמעות חדשה – פילוסופית (ואחרי הכול ויטגנשטיין היה פילוסוף).

נעה