לכו לתרגל

השבוע, עזרתי לתלמיד לבצע תנוחת פיתול, ואחרי שהתפתלנו גם לכיוון השני הוא אמר: "וואו, ההרגשה היתה כל כך שונה ממה שאני מכיר", ואחר כך הוא הוסיף בטון של אכזבה, "אני לא מאמין שעשיתי את זה באופן שגוי כל כך הרבה שנים". "ממש לא" עניתי. "תסתכל על זה ככה – עכשיו אתה מבין טוב יותר". האמת שהזדהיתי איתו וידעתי בדיוק איך הוא מרגיש.  אני שומעת מתלמידים רבים שהם אינם רוצים לתרגל בבית מתוך פחד לעשות את זה באופן שגוי. הפחד לבצע תנוחה באופן שגוי או מאמץ גדול "לעשות את זה נכון", הם מכשולים שיש לעבור בתרגול. כשזה קורה לי, אני מתייחסת לזה כסוג של פרפקציוניזם. אויב של המיינד שחוסם אותי ומונע ממני לעשות משהו כמו שצריך ואפילו לעשות משהו בכלל. זה מצב תודעה שמטיל בי ממש נכות. בכל פעם שאני מרגישה את מצב התודעה הזה מתגנב לתוך מוחי כל שעלי לעשות הוא להשקיע מאמץ ולא הקטן ביותר והופ אני יוצאת לדרך. כל שעלי לעשות הוא לפרוש את המזרון על הריצפה, לעמוד עליו ולראות מה קורה. עלי פשוט ליצור נקודת התחלה, לפרוץ את מחסום הפרפקציוניזם וליצור אנרציה שלוקחת אותי קדימה בעזרת המיומנות שרכשתי בתרגול עם ראש פתוח וסקרנות.

בכל פעם שאני נוסעת להודו ללמוד עם האיינגארים, אני מתמלאת צניעות לאור ההכרה כמה יש לי ללמוד. אני עלולה לתפוש את עצמי חושבת שהידים והזרועות שלי הינם כבר ישרים ולא יתכן שאני אחד מאותם אנשים שצריכים לתקן ולשפר עצמם (האם איני עושה מספיק? רוטן האגו שלי). אלא שאז, איכשהו זה מגיע, הבזק של מאמץ מחודש זורם דרך המרפקים שלי ואני מגלה חוויה חדשה של "ישר". בכנות… הרגעים האלה פשוט מרגשים אותי. אני לא נותנת להתרוממות הרוח הזו להקטין או לבטל את המאמץ שהשקעתי עד לאותה נקודה. אחרי הכל, כל המאמץ המצטבר הזה הוא שהוביל אותי לנקודה זו של חיבור המרכיבים לכדי מודעות והבנה. הם היו צעדים הכרחיים לא טעויות. עלי ללמוד לתרגל עם תחושה של ניתוק ושיוויון נפש אפילו מההצלחות שלי. אני נזכרת בפרק השני בבהגוואד גיטה בו קרישנה מבטיח לארג`ונה שבתרגול יוגה המאמץ אינו לשווא – אפילו היישום הקטן ביותר של משמעת יוגית בכוחה להגן על האדם מהפחד הגדול ביותר – אפילו הפחד לטעות. כל מה שראוי להיעשות ראוי להיעשות בצורה שאינה מושלמת. עכשיו, לכו לתרגל!