חזרה הביתה

בעוד כשעה יתחיל שיעור נשים. השיעור האחרון שאשתתף בו בביקור הזה. אחר כך יחל המסע חזרה הביתה. הרגשות מעורבים. מצד אחד געגועים לאהובי, לתלמידי ולחיים הטובים שהשארתי בבית. מצד שני קושי לעזוב את פונה, את ההזדמנות המבורכת החוזרת על עצמה יומיום: להגיד לגורוג'י בוקר טוב ונמסקר. להשתתף בשיעור עם גדולי המורים (לא קלישאה!). להתאמן יומיום בראש שקט. לקרוא בספריה כשהוא, גורוג'י, יושב ליד שולחנו במרחק מטר. לשרות באווירה הזו, שבה כולם ממוקדים במסלול שגורוג'י מכנה: פראקשה, המסלול לגילוי הנשמה, או כפי שגיתה אמרה: "הדבר הזה שכבר אין לו שם".

כן, הפעם אני חווה את ההוויה בצורה אחרת. פתאום הבנתי, ולא רק בראש, שהמטרה היא להביא לשינוי תודעתי. המחברת והראש מלאים בפרטים שהם ידע: דינמיקות של אסאנות, בדיקת גבולות הגוף והאומץ והתעוזה, לפתוח ולהרחיב אותם על ידי פעולות ביומכניות, משמעת עצמית, פילוסופיה, טקסטים ופסיכו-פילוסופיה, שפרשנט מרביץ בנו מדי שיעור.כל אלה מצטרפים למאגר ידע אובייקטיבי, בזכרון או במחברת…
אבל עכשיו הגיע זמן הספיגה והעיכול. אני מוצאת עצמי חרדה. האם אצליח להמשיך את התהליך מחוץ לחממה הזאת? האם אצליח להימנע ממלכודות האגו, ההיסחפות בזרם של העולם החומרי, החרדות הקיומיות…? או שאולי הפעם אצליח לשמור על רוממות רוח. לזכור שמה שאנו שוגים לכנות אלטרנטיבה, הוא האמת. כן, הידע האובייקטיבי חשוב, אך איננו מספיק. הזמן, המשמעת, הכיוון והכוונון, הם שיאפשרו את אותה ספיגה שאני מקווה שתחולל את השינוי המהותי.

ויש גם הרהורים על המרכז שלנו – מרכז איינגאר יוגה. למרות שהשינוי המהותי הוא אינדיבידואלי, אנחנו נעים יחד כקבוצה. עלינו להעריך את כוחה של הקבוצה שבה לכל אחד יש תפקיד. חשיבותו של תלמיד חדש בקבוצה אינו נופל מחשיבותו של מורה ותיק ומנוסה. כל אחד מאיתנו זקוק להנחיה ותמיכה וכולנו; מורים כתלמידים, מאוחדים במכנה משותף אחד: יוגה!