דפנה גרייף ומיכאל ברקוביץ'
דפנה גרייף, ילידת ירושלים, מעצבת גראפית בתחום האמנות.
מיכאל ברקוביץ׳, יליד תל-אביב, תלמיד בתלמה ילין במגמת קולנוע.
איך הגעת ליוגה?
דפנה: אוטנאסנה תמימה בשיעור פילאטיס, זימנה לחיי את עולם היוגה. במובנים רבים אני חבה את חיי למורה הראשונה שלי ליוגה.
מיכאל: דרך אמא. זו היתה המלצה. מהסוג שאי אפשר לסרב לה. בוא נגיד שהיא לחצה במידה.
מה זכור לך מהשיעור הראשון?
דפנה: הרגשתי חיבור מיידי. קדושה. מאותם רגעים נדירים בהם אני מרגישה ש”מצאתי”, שאני נמצאת בדיוק במקום. הציפה אותי התרגשות.
מיכאל: הרגשתי שמשהו נפתח. הרגשתי מקומות בתוכי, שלא ידעתי שקיימים.
מה היוגה שינתה בחיים שלך?
דפנה: היוגה חידדה את חושי והעלתה את החיים שלי לספרה אחת גבוהה יותר. דיוק וחומרה שכל כך משמעותיים לאישיותי, קיבלו נוכחות רחבה ועמוקה יותר בחיי.
מיכאל: אני שם לב יותר לגוף שלי, אבל גם לגוף של אחרים.
מה לדעתך שינתה היוגה בחייו של בן המשפחה?
דפנה: הוא מכיר בפוטנציאל שיש בו. השתנה בו משהו בפנים, שכנראה רק אני רואה. סידר בתוכו איזה חלק.
מיכאל: סדר ומשמעת. אמנם אני לא זוכר את אמא שלי “לא ביוגה”, אבל נראה שזה גורם לה להתנהל בצורה מסודרת יותר בחיים.
האם אתם מדברים על היוגה, על התרגול?
דפנה: יש דיבור. יש הבנה. זה תחום ענין משותף שלנו.
מיכאל: היינו מדברים על הדימיון לתנועות שהכלב שלנו עושה ועל המרכיב האומנותי בתנוחות. שמנו לב לדברים ביום-יום שיש בהם דימיון ליוגה.
מה מקומה של היוגה בחייך?
דפנה: היוגה מחזקת את הגרעין העמוק והמזוקק ביותר שבתוכי, ובו בזמן מחבקת אותי מבחוץ. עצמה מבפנים. תמיכה מבחוץ.
מיכאל: הליכה זקופה. פתיחות אל העולם. נשימה.
