כשאני חושבת על חויית היוגה שלי במרכז אני מוצאת את עצמי מלאת התלהבות ואנרגיות. יש לך שעה? אני יכולה לדבר על זה גם יותר. אבל אנסה בכל זאת להיות עניינית. יוגה היא חלק משמעותי בחיי כבר הרבה שנים, אבל לקראת ההריון היה לי חשוב אף יותר להתמיד בתרגול. רציתי לתרגל באופן קבוע, במרכז שיהיה מקצועי ואוכל לבטוח במורה שלי שתדע בדיוק כיצד עלי לתרגל בתקופה זו.

הגעתי למרכז בשליש הראשון והתחושה שמיד הציפה אותי הייתה כמו חיבוק גדול ומגן. השיעורים הפכו להיות מפנקים יותר מכל מסאז׳ שקיבלתי (וזו לא רק העצלות שמדברת), הם הכינו אותי כל שבוע לקראת השינויים שהולכים ומתממשים בי, והכל תוך כדי דאגה תמידית של הצוות. זה לא פשוט לתרגל כשאת בתחילת ההריון. הגוף נראה כמו קודם, הכל מרגיש כמו קודם, אבל כל הזמן אוסרים עליך לעשות כל מיני דברים שאת רגילה ואוהבת. היו אסאנות שהתגעגעתי אליהן, ולפעמים בסתר אפילו ניסיתי… אני זוכרת את המורה אומרת לי שאני צריכה ״לפנות מקום״ לבטן שתצא, היה לי קשה לדמיין בטן גדולה שתמנע ממני לבוא קדימה. אבל עם הזמן וההדרכה הצמודה למדתי להרפות ולקבל את השינוי. איתו הגיעו תנוחות חדשות שהרגישו נכון יותר, ככל שהבטן תפחה.

כשבעלי היה שומע אותי מתארת מה עשיתי בשיעור, היה לו מבט תמוה (אחר כך הוא ראה תמונות ובכלל כמעט התעלף). אבל לי לא היה ספק. התנוחות הרגישו לי נכון – גם ההפוכות. דרך היוגה הקשבתי לגוף שלי ולעובר שלי בועט, זה היה תענוג צרוף.

המקצועיות של המורים במרכז בולטת אולי יותר מהכל. למצוא מורים אמיתיים ליוגה זה לא דבר מובן מאליו היום, לא בארץ ולא בהודו. כאלו ששומרים עליך מכל משמר, ועוד בתקופה רגישה של הריון, ידעתי שאני בידיים יודעות, שאף אחד לא יקח עלי סיכון כאן. זה הדבר הראשון שאני מספרת על המרכז לחברות, כי אני מעריכה את זה מאד מאד. במהלך ההריון וגם היום, חברות אמרו לי ״כל הכבוד לך שאת מקפידה״ אבל מבחינתי ככל שההריון התקדם, לא היתה אופציה אחרת. כשכל האברים הפנימיים נדחפים, התרגול עזר לי לנשום. כשהגב הרגיש לחוץ ומעוך- אחרי השיעור הרגשתי כמו סליל שמתחו אותו לקו ישר. הרגשתי את העובר שלי מתרגש ובועט בתנוחות של קיעור הגב ופשוט נהנתי, כל הזמן נהנתי. לאט לאט הלידה התקרבה, ולי היה ברור שאני הולכת ללידה טבעית. התנוחות לצירים וללידה היו מוכרות לי מאד מהתרגול, והבנתי כיצד הן תסייענה לי בהמשך. המורות המסורות שלי המשיכו להקפיד ולהתאים את התנוחות לגיל ההריון, והרגשתי שהן חלק מהתהליך של ההבשלה לקראת הלידה. ידעתי שאתרגל עד שירדו המים, וכך היה. בתחילת החודש התשיעי ניסיתי לנוח כמה שיותר, מלבד – שיעורי היוגה, שהיו מבחינתי טיפול לכל דבר. לשמחתי הלידה של שחר היתה כמעט כל מה שרציתי, והיוגה היתה איתי שם בתנוחות, בנשימות, בריכוז, בהרפייה, בכל דרך אפשרית. ילדתי את שחר בכריעה, אני חושבת שזה אומר הכל.

חיכיתי כבר לחזור ליוגה אחרי מספר שבועות. זה לא קל, מכל מיני בחינות, אבל עכשיו היוגה תופסת מקום חדש שלא חוויתי כבר זמן רב. שעתיים רצופות שאני נמצאת עם הגוף שלי בלבד. אין בכי, אין הנקה, לא צריכים אותי- אני יכולה לנוח. בשיעורים של תנוחות עמידה, הראש שלי מתרוקן מדאגות ועסוק ביציבות. בכפיפות לאחור, אני מצליחה לנשום ובנשיפה להוציא את החרדה (מידי פעם אני מציצה בהריוניות בקנאה קלה – כיף להיות בהריון ביוגה, גם אם בחוץ זה לא תמיד קל). כל פעם שאני יוצאת מהשיעור אני מרחפת. לא משנה כמה לא ישנתי בלילה, או שהתינוקי שלי חולה, אחרי השיעור – אני יכולה לעשות הכל. אני אסירת תודה למורות היקרות שלי, לאסיסטנטיות ולכל הצוות הנהדר של המרכז. אני חושבת שצריך להיות מלאה בחמלה בשביל להדריך וללמד יוגה, ואני מרגישה שהמרכז של נעה מלא בחמלה ואהבה. תודה רבה לכולכן (ולכם) על הליווי הצמוד האוהב והמסור, הלוואי ותמשיכו לתת השראה לאנשים רבים שימלאו את הארץ שלנו באנרגיות הטובות של המרכז.