לאיינגאר יוגה נחשפתי מעט אחרי מעברי כעלם צעיר לעיר הגדולה. בתקופה זו כבר היו ברשותי התנסויות בכמה וכמה שיטות יוגה מהארץ ומהודו ותפסתי את עצמי כבקיא למדי ברזי היוגה, גם אם לא כתלמיד מנוסה. מפאת רוח התקופה בכלל וגילי הצעיר בפרט, דימיתי את תרגול היוגה לשאר חוויות הגוף והנפש אשר ניקרו בדרכי – בבחינת שוק שופע של הזדמנויות והתנסויות שבו עלי לטעום מכל הבא ליד.

אין תמה אפוא כי יום אחד, בהולכי ברחוב בסביבת מגוריי החדשה, נכנסתי לבדוק את השיטה המסתתרת מאחורי השלט הצנוע “מרכז איינגאר יוגה”. מה רבה הייתה תדהמתי כאשר במהלך השיעור, אותן תנוחות שעל פניהן פשוטות היו וכביכול מוכרות לי עד מאוד ממקומות אחרים, התגלו כעולם ומלואו של שימת לב אל הנימים הדקים ביותר של הגוף אליהם לא נתתי את דעתי לפני כן! יצאתי מהשיעור בתחושות מעורבות של התעלות ותסכול. התעלות – כי ידעתי שלמקום שהגעתי אליו יש עוד אינסוף דברים לגלות לי. ותסכול – כי הבנתי שכל מה שידעתי עד כה בעצם לא ידעתי. המסקנה החד משמעית מתחושות אלו הייתה: כאן אני נשאר!

היום, שנים אחר כך, לתחושות המעורבות הללו נוספה ההבנה שגם בעוד יובל שנים כשאגיע למרכז לאיינגאר יוגה לשיעור או לתרגול, יהיה לי מה ללמוד מתוך עולם הידע האינסופי של היוגה יחד עם הביטחון שבדרך ילוו אותי מורים שמקדישים את מלוא מרצם, שלא לומר את חייהם, ללמידה ולשיתוף הידע היקר הזה איתי, איתנו, תלמידיהם.